על החיים ועל המוות

"על החיים ועל המוות"

מאז תחילת הקורונה,כבר הייתי ב2 לוויות. היה לי חשוב להיפרד ,לכבד ולחבק את מי שנשאר.

(אפילו אם זה מרחוק)

זה בערך הפעמיים היחידות שהשתמשתי באוטו ויצאתי ממרחב ה100מטר מהבית.

נראה לי שהשנה יותר מתמיד העיסוק במוות או יותר נכון בחיים בצל המוות ,תופס נפח משמעותי בחיי.

במהלך השנה הלכתי ליום עיון בעקבות הספר " קפה מוות" שבו בניגוד לכל החוויות שעברתי בחיי, בפעם הראשונה התחלתי לעסוק בחווית המוות הפרטית שלי. אולי כי אני מתקרבת לגיל 50 (אני נימצאת בגיל בו אבי התחיל להתמודד עם חווית המוות שלו עם גידול בראש,ניתוח,התאוששות ולבסוף דום הלב בגיל 51) .אולי כי מסביבי יש אנשים שמתמודדים עם מחלה ארורה כזו או אחרת. וזה כבר לא רק ההורים שלנו.זה הגיע לשכבת הגיל שלנו.

השנה יותר מתמיד היו לי תחושות חזקות של סוף עידן.

מצאתי עצמי חושבת ומתעסקת עם הנושא ונראה לי שאני לא לבד. (רק לא כולם אוהבים או מוכנים לדבר על זה ).

אני חושבת הרבה על כך שכל רגע הדברים יכולים להסתיים ולהשתנות. אני אומרת ומוציאה מעצמי דברים שלא הייתי עושה בימים רגילים. מדברת מהלב,וחושפת את מחשבותיי ולומדת להעריך את מה שיש ואת מה שעברתי.

התקופה הזו של השנה עם ובלי הקורונה היא תקופה לא קלה של זכרון,אובדן ואבל. כל אחד נזרק לזכרונות ולאובדן שלו. (משואה לתקומה).

כל אחד והאבל הפרטי שלו,וכל אחד בסופו של יום מתמודד עם זה לבד.

אבל אולי יש משהו מנחם בעובדה שאנחנו לא באמת לבד , וזה משהו אוניברסלי,חובק עולם.

אני בטוחה שהקורונה לא תהרוג אותנו (לפחות לא את רובינו) . אבל מה שבטוח היא מביאה לנו לפנים את העיסוק עם ההשלכות,החרדות , הפחדים וחוסר הוודאות מהיום שאחרי.

אני לא מפחדת מהמוות הפרטי שלי, ול

א מפחדת מהיום שאחרי , אלה יותר עסוקה באיך להכניס משמעות לחיים ומה אשאיר פה אחריי לבנותיי.

לפעמים,לא פחות מפחיד מלמות , זה איך לחיות.

ולמצוא משמעות לחיים. ומה יהיה עם אלו שישארו.

השבוע ראיתי את הסרט של טל פרידמן על הומור בשואה. אחד המשפטים החזקים שאחד השורדים אמר שנתן לו כוח זה שאמו אמרה לו כשהיה ילד לפני המלחמה זה "שאחרי הגשם תמיד השמש יוצאת" ואני חושבת הרבה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

האופטימיות,וההומור הצילו את השורדים ונתנו להם חווית חיים אחרת אחרי השואה.

באופן לא מודע (או שכן) אין לי ספק שאלו הכוחות שזכיתי לקבל מהוריי, ביחד עם החיים והדוגמא הטובה שנתנו לנו להנות מהם .

אני מודה על הזמן והשקט שמתאפשר ומנסה כמה שאפשר להוציא מחיי את רעשי הרקע שמפריעים. ( לצערי לא חסר בתקשורת ובפוליטיקה).

אני מחפשת את הדרך ואת הדברים שיכניסו לי משמעות ועיניין לחיים. שיראו אחרת ויהיו שונים ביום שאחרי . עדיין לא ברור מתי בדיוק זה יקרה.

בינתיים אני מנסה להנות מהיום יום , מהשקט והזמן המישפחתי.

מרגיש כאילו יש כבר אור בקצה המנהרה ,וכולי תקווה שאנחנו באמת מוכנים לקבל את השינוי שהוא יביא איתו.