תיבת המישאלות

באג 2000.

לפני כ21 שנים היתה באויר תחושה של סוף, כולם דברו על באג 2000,על טירוף מערכות שהעולם יסתיים,על כאוס.

באותם ימים אני רווקה ויתומה ( איבדתי את אבי שנתיים קודם לכן) . כמו היום, הייתי רגע לפני החלפת עשור וחיפשתי את דרכי בעולם.

באחד מימי השישי הלכתי לקפה גופרמן של חברתי הטובה

ליבי עשת

שהיה הקפה השכונתי . באותו יום התקיים מפגש הפיסגה של מי שהיה צוות בית הספר ברשפון בהנהלתה של חנה להב. (ישבו שם חנה הדסה,סופי,יעל,מירים,נעמי ורוחמה) היה כיף להיפגש ואני הייתי חייבת לבדוק איתם זכרון ילדות שהיה לי לגבי שיעור שעברנו בשנת 1980 בו התבקשנו ילדי ביתהספר לרשום מה לדעתינו יקרה בשנת 2000.

כמובן שהן זכרו את העיניין והבטיחו לבדוק היכן נימצאים המכתבים. הם פנו למי שעבד באותם ימים בבית ספר , הוא היה גם הקברן בבית הקברות בכפר שמריהו ומשום מה בחר לקבור את התיבה תחת עץ רענן ,ללא סימן.בבית הקברות (גם הוא באותם ימים פחד שהעולם יסתיים בשנת 2000 וחשב שבית הקברות זה המקום הכי בטוח;) .

המיכתבים האלו היו אוצר עבורי. אחרי שאבדתי את אמי בגיל 13 העצב מהזכרון גרם לי למחוק את כל זכרונות הילדות ולא זכרתי כלום מילדותי. לאט לאט עם השנים סגרתי את ליבי. כדי לפתוח אותו שוב הבנתי שאני צריכה לחזור אל מחוזות ילדותי.

משום מה כתיבת המיכתבים היה אירוע שלא שכחתי.

המיכתב שכתבתי בגיל 8 היה כל כך משמעותי בשבילי( לא התוכן שלו אלה מה שחפן בתוכו).

את הסיפור על המכתבים סיפרתי לחבר שגר אז ברשפון הוא היה צלם עיתונות וחשב שיש פה עיניין ציבורי. הזמנתי כמה מורים וחברי ילדות והגענו לביתספר לפתוח את תיבת המיכתבים ויחד ניגשנו לבית הקברות, היכן שקבר את התיבה .

לאט לאט התחילו לחזור אליי זכרונות הילדות, פגשתי את המורה לאנגלית אהובה, שסיפרה לי שרקדה עם אימי ריקודי עם, ופתאום היה כל כך כיף להיפגש שוב עם העבר. ולא רק עם הזכרונות הכואבים.

צילום המיפגש והצפייה בו היו כל כך חזקים עבורי שהחלטתי לעשות סרט על העבר שלי וכך למעשה התחלתי בתהליך ארוך ומורכב, שלקח לי כמעט שנתיים תוך כדי אריזת הבית בו גרתי ונבירה במיכתבים ובתמונות, אספתי את פיסות ילדותי ועברתי תהליך של ריפוי הלב ואיחוי השברים.

את התהליך ארזתי בסרט שעשיתי " תיבת המישאלות" , אותו הקרנתי באחת האזכרות האחרונות שעשיתי לאימי, במחשבה שיום יבוא ואראה לילדיי את סיפור חיי.

תהליך זה עזר לי לחיות עם העבר שלי בשלום ולפתוח דרך חדשה לעתיד שלי.

הזכרונות חזרו להיות נגישים ויכולתי לגעת בהם מבלי לחוש את הכאב והעצב של האובדן.

בימים אלו רץ אתגר ברשת לחזור לתמונת הילדות, ואני רואה בו כל כך הרבה משמעות , לא רק כדי לפרסם כמה מתוקים היינו, אלה באמת להיזכר ולהיפגש עם מי שהיינו,עם התמימות והטוב שהיה פעם. וגם הזדמנות לגעת בכאבים הישנים ולעשות איתם שלום.

היום חזרתי שוב לרשפון להיפרד בדרכה האחרונה של דפנה קריסטל חברת ילדות. כמובן נזרקתי שוב בחזרה לתקופת הילדות שלי,בה איבדתי את אימי. אבל ממקום אחר שלם ובוגר.

היום אני אמא בעצמי, עצובה כל כך בשביל כל המשפחה והחברים. עצובה בשביל הילדים שאבדו את אמם בגיל כל כך צעיר אבל יודעת שהיא תהיה שם תמיד ותלווה אותם לאורך כל החיים שלהם. לנצח היא תישאר ותיהיה משמעותית כל כך .עם החיוך והלב הרחב והזכרונות שהשאירה בכל מי שפגש אותה.

היום אני לא מפחדת לדבר ולגעת במוות , הוא חלק גדול ומשמעותי בחיים, הוא ליווה אותי מגיל צעיר ונתן לי כלים להתמודד עם החיים.

לראות את הטוב, את היופי בדברים הקטנים , להנציח את הצחוק והחיוך להאריך את הטבע ולהבין שכל רגע הוא עולם ומלואו.

בכל רגע בהווה אני פוגשת את העבר ואת הזכרונות מהיקרים והאהובים שליוו אותי ויודעת בלב שלם שהם תמיד איתי .

אני גם יודעת היום שהכל יעבור

הרגעים העצובים והשמחים, הכל עובר .

החיים ממשיכים ,הם יותר חזקים מהכל.

והיקרים לנו תמיד איתנו.

פתיחת המיכתבים בשנת 2000 הביאה אותי לארגן את כנס המחזורים של בית ספר היסודי לדורותיו, ולהעביר לילדים שלמדו אז בבית ספר את אותו הפרוייקט לקראת שנת 2020.

גם היום אותה תיבה מלאה במיכתבים שניכתבו לפני 20 שנה. רק שלדעתי הפעם לא קברו אותם בבית הקברות;)