יונתן הופנה לאבחון במכון להתפתחות הילד, כשהיה סביב גיל 4. הגננת המליצה וההורים שיתפו פעולה. סיבת ההפניה היתה חוסר שקט,קושי בויסות חושי ורגשי, קושי בדיבור והגייה לא ברורה. כל אלו הובילו לקשיים חברתיים, הגננת הרגישה שמשהו לא טוב עובר על הילד אך לא יכלה להצביע בדיוק מה ולכן המליצה על אבחון. יונתן עבר אבחון במכון להתפתחות הילד והופנה לטיפול ברפוי ועיסוק ולקלינאית תקשורת וככה יונתן הגיע לטיפול במקום בו עבדתי . הוא התחיל בטיפול בריפוי בעיסור- עבודה במוטוריקה עדינה, ויסות חושי וריפוי בדיבור. לאחר תקופה של כשנה שטופל אצלינו ביחידה ההתפתחותית לגיל הרך, האם פגשה אותי וטענה כי לילד יש גם קשיים רגשיים וקשיים חברתיים וביקשה טיפול רגשי.

ניפגשתי עם האם לשיחת היכרות (אינטק) היא סיפרה לי כי עד גיל 3 התפתחותו היתה תקינה, היה ילד מתוק וחייכן שרכש את כל שלבי ההתפתחות ולא זכרה אירוע משמעותי ששינה את התנהגותו. סיפרה כי הוא מרבה לבכות, מתקשה לישון וכי בגן יש קשיים רבים. יונתן מתקשה לשחק עם חבריו וליצור קשרים חברתיים. 

 יונתן הופנה לטיפול קבוצתי והחל תהליך טיפולי אצל מטפלת מקסימה בדרמהבקבוצה של 3 ילדים בני גילו. הוא הגיע בשמחה לטיפולים ושיתף פעולה אך ניכר כי היה מוצף מאד, נטה לשפוך הרבה צבע, התקשה לווסת תגובותיו והגיב בכיווץ של ידיו וגופו למצבי לחץ. לאחר תקופה של כ-3 חודשים החל להעדר מהטיפולים, וכרכזת של הטיפול הרגש, פגשתי את האם לבירור הנושא.

האם סיפרה כי ניפצעה בעבודתה, ונאלצה ללכת לטיפול אצל רופא וכי מרגישה שכל החרדות חזרו אל בנה. 

התעקבתי על הנושא כיוון שלא ציינה את החרדות במפגש הראשון - ואז היא לפתע נזכרה כי כשהיה בן 3 היה עד לפיגוע דקירה, ולא טופל ולא התייחסו מעולם לארוע כאל משהו משמעותי ודרמטי. שבעצמה היתה עדה לארוע הטראומטי, הדחיקה אותו ולא הבינה את הקשר של האירוע  לתופעות שאיתן הוא התמודד היום. כל התופעות שהיו בעבר חזרו, סיפרה כי סביב גיל 5 /6 לאחר טיפולי רבים הילד חזר להרטיב המיטה, ניצמד להורים, התקשה לווסת את תגובותיו הרגשיות ,כועס הרבה, מסרב לצאת מהבית ולהתרחק מהוריו.  שינויים אלו השפיעו על כל המשפחה.

עצרנו את הטיפול הקבוצתי ויונתן הופנה אליי לטיפול פרטני ממוקד פוסט-טראומה.

הזמנתי את האם אליי לכמה מיפגשים על מנת להבין לעומק את האירוע ואת הדברים איתם יונתן התמודד.

היא סיפרה לי במפורט על האירוע. המיפגש זה הביא לשיחות בין ההורים והזכרות  בארועים נוספים בהם יונתן חווה לחץ, כאב ופחד בחייו, נזכרו בכוויה שחווה, פציעה של אביו מכלב ועוד דברים שהשפיעול על חייו ועל התנהגותו.

ההורים קיבלו הסבר והדרכה על התופעה הניקראית פוסט טראומה ולאט לאט הבינו עם מה הילד שלהם מתמודד וכיצד היא באה לידי ביטוי בחייו.

הסברתי לאם על גישות שונות בטיפול, קבענו מטרות טיפול והחלטנו על התחלתה הטיפול.

השלב הכי חשוב היה להסביר ליונתן את מטרת הטיפול , בכדי שיידע מדוע הוא מגיע אליי למיפגשים.

חשוב היה לתאם ציפיות ולהזמין אותו להיות שותף מלא בטיפול.

במקביל המשכתי להיפגש עם האם על מנת לעשות עבודה משותפת על הנושא.

כאשר יונתן ניכנס אליי לטיפול ושאלתי אותו מדוע הוא הגיע אליי - הוא סיפר שהוא מפחד מכלבים ומערבים.

הסברתי את חשיבות הפחדים בחיינו, הסברתי כמה זה נורמלי וחשוב לפחד והזמנתי אותו לצאת לדרך ולנסות למצוא דרכים להתגבר על הפחדים, הסברתי לו קצת על מה נעשה במפגשים, במטרה ללמוד על מה יש לנו שליטה ועל מה אין לנו, הצגתי את החומרים איתם נעבור, עשינו היכרות עם החלל בו התקיים הטיפול  הסברתי לו על הסטינג של הטיפול  על היום והשעה בה ניפגש כל שבוע ובנינו חוזה טיפולי.

יונתן הסכים והגיע בשמחה למיפגשים.

מטרת המיפגשים הראשונים היתה היכרות, בניית אמון ויצירת מקום בטוח ומכיל, על מנת שירגיש בנוח להעלות תכנים שאינם נוחים לו.

העבודה עם הילד והאם נעשתה במקביל.עם האם עשינו שיחזור של הארוע, היה חשוב שהיא תוכל לספר את הסיפור ולגעת בו ברגע שהבן שלה ירצה לדעת פרטים( מה שקרה מהר מהצפוי). נכנסו למחשב חיפשנו מידע ושיחזרנו לאט לאט את האירוע . למדנו אותו ולאט לאט היא יכלה לספר אותו מבלי לחוות מצוקה גדולה. האירוע לוותה בקשיי נשימה ומצוקה  ולכן לימדתי אותה תרגילי הרפייה ונשימה שהקלו עלייה. את אותם תרגילים לימדתי את יונתן והנחתי אותה איך לעבוד איתו יחד בזמן מצוקה

יונתן מאד אהב לעבוד עם צבעי גואש הוא שפך וצבע בהנאה רבה, הכל הוצף  ונישפך ופעמים רבות יצאנו לשתוף את הידיים וניקינו אחרינ

יונתן אהב לעבוד עם סליים ולשחק עם דבק , והיה מרתק לראות איך משבוע לשבוע הוא מצליח להכיל ולשלוט בחומר. מרוב הצפה של תכנים לא מדוברים כאילו אני מנקה כמו אחרי פיגוע . עם הזמן יונתן למד לווסת עצמו ואת שפיכת החומרים, אני למדתי להציב גבולות ברורים והדברים החלו להשתנות.

עם יונתן עבדתי באמצעות דימיון מודרך, ציור ומשחק על מציאת המקומות הבטוחים והנעימים שלו, מציאת עוגנים וכוחות שעוזרים לו בשעת מצוקה.

לא הרבנו לדבר במילים . בעיקר דרך היצירה והדימיון יצרנו מרחב בטוח ונעים שאפשר ליונתן להביא את עצמו, ללא ביקורת ושיפוטיות.

עם הזמן אפשר היה לדבר על האירוע מבלי לחוות חרדה, הנושא עלה בשיחות בבית, ויונתן סיפר מה הוא זוכר ( יונתן זכר פרטים שהאם בעצמה לא זכרה, והוא היה רק בן 3 ).

לאט לאט יונתן  יכל לדבר יותר על פחדיו ולמצוא את הכוחות בתוכו להתגבר עם חווית איבוד השליטה.

חשוב לציין כי ברגע שיונתן חווה פחד בגוף מיד השתחזרה חווית הפחד מערבים וכלבים, תחושה שמישהו רודף אותו ואין לו אויר. חוויות אלו כמעט ולא התרחשו בחדר הטיפולים, אך מכיוון שעבדתי בשיתוף פעולה עם ההורים יכולתי להנחות אותם כאשר הם פוגשים זאת בבית או בבית ספר.

לדוגמא: כאשר יונתן החל ללמוד רכיבה על אופניים, ברגע שחש את איבוד של  שיווי המשקל, הפחד הציף אותו וצעק-״ ערבים ״ באים. 

  

ההנחייה שלי ליונתן ולאם היתה לעצור, לנשום, להיסתכל סביב לספור מספר חפצים שהם רואים במציאות ואז לבדוק שוב את מד הלחץ. ברגע שמד הלחץ ירד חזר לנסות שוב. יונתן למד לרכב על אופניים ולמד להתגבר על פחדיו. ההורים למדו לקשר בין החוויות הגופניות לבין הזכרות הגוף בחוויות הטראומטיות.

יונתן טופל אצלי במשך כשנה וחצי. 

עם הזמן האם תיארה שיפור משמעותי בתגובותיו של יונתן, הפסיק להרטיב, הסכים להתרחק מהבית,או להישאר לבד בבית, חזר להיפגש עם חברים ואפילו קיבל מכתבי הערכה והייצטיינות מבית הספר.

יונתן יצא לחופשת הקיץ במצב אחר לגמרי וניכר כי התקדם ולמד לחיות עם הפחדים .

​

חשוב להדגיש כי הפחדים לא נעלמו והם המשיכו להופיע בחייו שוב ושוב במצבי לחץ ופחד.

הביטוי תמיד היה כיווץ חזק של היידים והפנים, התכנסות או חוסר שקט שגרם למורים לחשוב על בעיית קשב וריכוז חמורה. 

בימים בהם יונתן היה מטופל הממורות חשבו שלקח רטלין, וכאשר התמודד עם מצבי סטרס חשבו שהפסיק לקחת. במקרה של יונתן, היה ברור לי כי הפרעת הקשב והריכוז שלו יושבת על מצב רגשי ולכן הרטלין לא בהכרח יעזור לו.

בקיץ לאחר הטיפול היה ארוע לחץ נוסף שהיווה טריגר ועוררות של הלחץ של יונתן . תופעות החרדה חזרו אך הפעם לזמן יותר קצר ויונתן ידע מה לעשות בכדי להירגע, למי הוא פונה, מה הוא צריך לעשות, כיצד לנשום ואיך להחזיר את תחושת הבטחון לגוף  ולעצמו. 

ישנם טריגרים שמעוררים את תגובות הלחץ ומעוררים את זיכרונות הגוף למצבי אלו.

היום לפחות אני יודעת שההורים יודעים לזהות את התגובות הגופניות שלו, הם יודעים כיצד להרגיע , לא מפחדים לדבר ועוזרים לו להיזכר בחוויות הטובות ובכוחות שלו. 

 

 לא כל אחד שנחשף לארוע טראומטי הופך להיות פוסט טראומטי.   

המשאבים שקיימים אצל כל אחד מאד עוזרים בההתמודדות עם הצפה רגשית ואיבוד שליטה .

הטראומה נחוות ונצרבת בגוף , והגוף זוכר הכל. ולכן דרך הגוף ניתן גם לשחזר וגם למצוא את הכוחות להתגבר ולהתמודד עם הטראומה.

במצבי לחץ הגוף מגיב בקפאון, לחימה או התנתקות . המטרה בטיפול היא לזהות את הדרך בה המטופל מגיב. להגיע ולמצוא את הדרך לשחרור הלחץ והכאב ולהחזיר את השליטה על עצמנו במפגש עם מצבי לחץ בהם אין לנו שליטה.

לא ניתן למחוק זיכרונות טראומטים- זה מפחיד ועצוב ,אך זה לא מסוכן- צריך ללמוד לחיות עם התופעה. לזהות את הטריגרים, למצוא את הדרך של כל אחד  להירגע כשזכרונות הקשים מציפים.

הטיפול לא תמיד קל ונעים אך הההסכמה לגעת ולעבור דרך הכאב והעצב מאפשרת הקלה משמעותית ושיפור באיכות החיים.

​

​

​

 

​

​