משבר לצמיחה

הזכרה35 שנה 9.7.2020
Jul 9, 2020
4 min read

משבר לצמיחה.

ה9.7 לנצח יזכר כיום בו עברתי תאונת דרכים, בה אימי נהרגה.

זה היה קיץ , טיול משפחתי לאילת,אבי אז היה בחו"ל . אחיי נפצעו קשה ,אימי וחבר שלה (הבן זוג לריקודי עם ) נהרגו במקום,חבר של אחי ניפצע קל ולי "לא קרה לי כלום" לפחות לא פיזית. אחרי התאונה ידעתי להגיד למי להתקשר ולמי לפנות מהמישפחה וכך סבא וסבתא שלנו הגיעו כדי להיות איתנו כשקיבלנו את הבשורה. (והמשיכו ללוות אותנו עוד שנים רבות).

התאונה היתה קשה לכל הדעות, בעצירה שעשינו כמה דקות קודם,קבלתי החלטה שהצילה את חיי. בחרתי להישאר בספסל האחורי ולא לעבור קדימה .

מי שישב קדימה נהרג.

קיץ 1985 לא יישכח ברשפון, זה היה קיץ מטלטל. בטוח קרו בו עוד 2 ארועים גדולים, כי מאז אבי תמיד אמר שהאסונות מגיעים בשלשות.

ברגע אחד הלב התנפץ לרסיסים,שהתפזרו לכל עבר ונגעו בכל מי שקרוב.

פתאום מבינים שהחיים יכולים להסתיים ברגע ,וכל אחד שהכיר או שמע, על המיקרה

אני בטוחה שחשב " מה זה אומר עליי,ועל החיים שלי?!" יש כאלו שזה השפיע עליהם יותר ויש פחות .

אבל מכמות האנשים שליוו אותנו באותם שנים,הבנתי שהם נגעו בלבבות רבים.

הוריי תמיד היו הזוג היפה והמוצלח,עם 3 ילדים וכלב, אנשים שמחים ומאושרים בחלקם. אנשי עשיה ויצירה. אבי היה חקלאי ואימי אומנית.התמונה כלפי חוץ היתה מושלמת ופתאום משהו גדול היה חסר ולא שלם.

קשה להחזיק משהו מושלם כמודל, שנים לקח לי להבין שהמושלם זה פחות.והשלם זה יותר.

בשלם יש טוב ורע,יפה ומכוער,שחור ולבן וזה מה שהופך אותו לשלם. בכל טוב יש רע ובכל רע יש טוב צריך ללמוד לחיות עם שניהם יחד.

אבי לימד אותנו לחפש את הטוב ולראות את האור.

ושניהם לימדו אותנו ללכת בעיקבות הלב.

פעם אבי אמר לי. "אין אחד שלא עובר משבר. יש כאלו שגדלים ממנו ויש את אלו שנופלים".

הפרידה מאמי היתה בשיאו של משבר זוגיות בינהם,(כנראה משבר גיל ה40) הם החליטו לנסות לשקם אותו ואימי הזמינה חדר במלון באילת ,לכשיחזור מח"ול (אבל אותו כבר נאלצנו לבטל).

אבי ואנחנו היינו שבורים ממותה של אימי, אבל ידענו להסתיר את זה טוב , קשה מאד היה לדבר איתי על אמי ועל מה שקרה ,שנים שלא דברתי . מנגנון ההנתקות שירשי מסבתי ואבי,שימש אותי הרבה. רציתי להיות נורמלית ,שלא ירחמו עליי והשקעתי מאמצים רבים לשמור על המציאות ועל השפיות.

אבי מהר מאד מצא אהבה חדשה ,מאד גדולה ומשמעותית שליוותה אותו עד יום מותו,12 שנה אח"כ. (ביחד ולחוד) . וחבריו תמיד קנאו בו שהוא ניסה הכל .(רווק,נשוי,אלמן ,נשוי וגרוש).

אבל הזוגיות של הוריי היתה משהו מיוחד,כך תמיד הם נישארו בתודעה כזוג מיוחד . שניהם הלכו בטרם עת ,אמי בת 37 ואבי 12 שנים אחרי בן 51.

אחרי שנים של טיפולים,לימודים וחיפושים מצאתי את עצמי ואת המקום שלי בניתי לי משפחה משלי ובעיקר מצאתי את הוריי בתוכי. אספתי את השברים ואת כל רסיסי המתנות שפזרו לי בדרך ומצאתי את הדרך לגדול מהשבר.

לקח לי הרבה שנים להשתקם ולהסכים לגעת בכאב. אחרי התאונה אבי ניסה שנים לשלוח אותנו לטיפולים,אבל אני זוכרת בעיקר,שלא הבנו מה רוצים מאיתנו כששאלו אותנו"איך אנחנו מרגישים" ? לא ידעתי איך לשים את הרגשות שלי במילים.

רק אחרי שאבי ניפטר ,הבנתי שאני חייבת עזרה.

בזכות הרבה אנשים טובים ומטפלים שונים שפגשתי בדרך, מצאתי את מה שעזר לי לראות את עצמי ולהתמודד עם מה שהחיים זימנו לי.

ולמדתי שלא הכל קשה בחיים, ולא חייבים דרמות בשביל להרגיש את החיים. למדתי להנות מהדברים הקטנים ולייצר לי את המציאות שעושה לי טוב .

כשלמדתי תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה גיליתי שאפשר להביע את התחושות והרגשות בהרבה צורות אחרות וגיליתי את הכוחות שלי, ואת הכוחות שהוריי הורישו לי.מצאתי את החיבור לרוח,לגוף ולנפש ולמדתי לחבר את החלקים לתמונה שלמה כשכבר לא כואב או מפחיד לדבר עליה וגם לא לגעת.

לפני 15 שנה ,הפכתי להיות מטפלת בהבעה ויצירה אפילו שתכלס מגיל 11 טיפלתי,שמרתי והדרכתי ילדים, כך שלמעשה כל חיי אני מממשת את ייעודי,הוא רק מקבל צורות אחרות .

אבל היום גם יש לי תעודות ממוסדות מוכרים והרבה ניסיון.

מאימי קיבלתי את היצירה העשיה והאומץ , ומאבי את יכולת ההקשבה והלמידה והכתיבה.

וזה מלווה אותי בעבודתי ובחיי היום יום שלי .

קמתי הבוקר, 35 שנה מאז השבר ששינה את חיי ואני מרגישה

שאני יכולה להמשיך ולצמוח, ויש דברים חדשים ומשמחים שמרגשים אותי. הכאב והעצב כבר לא מנהלים אותי והחלטתי, למרות שזה נראה הכי לא הגיוני בתקופה הזו ויש הרבה פחדים ורעשי רקע, ללכת אחרי הלב.

היום ה9.7.2020 החלטתי שאני יוצאת לדרך עצמאית.

אחרי 35 שנה אני מחליטה לעבור קדימה לקחת את ההגה לידיים שלי ולא לפחד.

אמי יושבת שם למעלה ,ואצלי בלב ומעודדת אותי לקפוץ למים, כמו שהיא עשתה. ואבא שלי יושב לי על הכתף בכל פוסט שאני כותבת ואומר לי להוסיף פסיקים ונקודות כדי שאפשר יהיה לקרוא את מה שאני רוצה להגיד. ומזכיר לי שזה גם בסדר לנוח בין לבין.

אני בטוחה שהם גאים בי.

למדתי דרכם לחיות עם הצל של המוות שלהם בחיי והם מלווים אותי לכל מקום. אבל אני בעיקר לוקחת דוגמא מהדרך בה הם בחרו לחיות את חייהם הקצרים.

אספתי בדרך כלים רבים שעזרו לי להתמודד עם המשברים והפחדים והחלטתי לפתוח קליניקה לעזור למי שזקוק ונימצא במשבר.

יש לי הרבה מה לתת ולהציע,.

בימים אלו אני מנסה להחיות את הטיפול הרגשי במגזר הציבורי ובמקביל אני אפתח גם קליניקה למגזר הפרטי.

אם אתם חושבים שאני יכולה לעזור ולסייע למישהו אתם מוזמנים להפנות אליי.(נתניה והסביבה)

(עוד אשב על פוסט מסודר לשיווק עם כל מה שיש לי להציע) .

כמו שלמדתי לחיות עם המוות בחיי ליצור לי חיים חדשים אני יודעת שניצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה והמשבר שהיא מביאה .

החיים יותר חזקים מהכל ויש עוד הרבה חוויות לצבור.

והחלטתי לא לתת לפחדים ורעשי הרקע לנהל לי את החיים.