בית גינצבורג - יחידה התפתחותית לגיל הרך

לפני 12 שנה הצטרפתי לבית גינצבורג בנתניה. מרכז לגיל הרך. מתוך אמונה שיש לי מה לתת ולהציע לילדים ולהורים לגיל הרך. החיבור הראשוני עם Mabel Feiner ,מנהלת המרכז, היה מיידי. יחד הגדלנו את המקום והפכנו ליחידה התפתחותית לגיל הרך. גייסנו צוות ניפלא של אנשים מיקצועיים עם רצון לנתינה ולב רחב. מקום מדהים שנתן מענה בכל מגוון הטיפולים. מקום שהפך לבית עבור משפחות רבות וגם לנו המטפלים. מקום מיקצועי שאפשר התפתחות מיקצועית ומימוש עצמי. מקום של נתינה של עזרה, של ערבות הדדית. אני ריכזתי את צוות הטיפול הרגשי שמנה לפני הקורונה 10 מטפלות. הדרכתי והכשרתי מטפלות בתחילת דרכן ועזרנו לאנשים רבים בנתניה להכיר בכוחם. באופן שאני לא מצליחה להבין המקום עוד לא חזר לפעילות. עוד לפני הקורונה נראה היה כי מחפשים כל הזמן מאיפה לקצץ לנו את הכנפיים. והיום עוד יותר. גם את מה שנישאר רוצים לקצץ. ציפור בלי כנפיים לא יכולה לעוף. במצב הישרדותי כזה גם היא לא יכולה לתת כלום לסביבה שלה , רק להישאר במקום. בחרתי לעבוד בשירות הציבורי כדי לתת ולהגיע לאלו שידם אינה משגת. הגענו ללבבות רבים שהיו זקוקים לנו ותורי ההמתנה היו של שנה מראש . והיום אני והמטפלות במרכז רק רוצות לחזור לעבוד. אני לא מצליחה להבין איך היחידות ההתפתחותיות בנתניה עדיין לא ניפתחו. ואיך רוצים שנחזור ללא תקציבים . אני מעריכה את עצמי ואת הצוות שעובד איתי. אבל התמורה הכספית על העבודה שלנו מאד מעליבה ולא תואמת את היכולות ואת ההכשרה . אני רוצה להמשיך ולתרום במרחב ובשירות הציבורי אך לא מוכנה שלא יעריכו ויתגמלו את העבודה שלנו. גם מהתגמול המועט שקבלנו רוצים להוריד . כדי שזה יקרה צריך שגם האנשים שלמעלה יבינו את החשיבות של העשייה הקהליתית והחברתית שלנו. בלי עזרה, מימון והפניית תקציבים , המקום הזה לא יוכל להמשיך להתקיים. אני עכשיו בבית מחשבת את צעדיי , יודעת שיש לי מה להציע והרבה כוחות. עצוב לי על כל אלו שמחכים שנחזור ואין להם לאן לפנות. ועצוב לי שלא מבינים את החשיבות של המרכזים האלו בתמיכה וטיפול לקהילה.דווקא בימים אלו. גם אנחנו צריכים את תמיכתכם.