חוטים מקשרים- אומנות שימושית ככלי טיפולי

רנה ניר

M.A  בתרפיה בהבעה ביצירה

 

רקע אישי

גדלתי בבית ובסביבה יוצרת . אמי כל חייה עסקה באומנות ואף התפרנסה ממנה וכך גם סבתותיי. לנשים במשפחה שלי, האומנות הייתה כלי מרפא ומציל חיים, שנתן לכל אחת משמעות וכוח ברגעים הקשים וכל אחת מצאה בו שימוש שהתאים לה.

סבתי לולה למדה ציור תכשיטים בצרפת, כאשר חזרה לביתה בצ'רנוביץ (היתה באוסטרו-הונגריה נשלטה ע"י הגרמנים,עברה לרומנים והיום נמצאת באוקראינה) בזמן המלחמה- כישרון האומנות והיכולת לצייר תכשיטים , סיפקו  לה עבודה והצילו את חייה. בהמשך כאשר עלתה לארץ היא ייצרה מנורות והאהילים שאותם מכרה לחנויות ובמקביל סייעה לאמי בחנות שלה ובעבודות שלה.  עבודות אלו סיפקו לה פרנסה וחיזקו את הקשר ביניהן ונתנו לו משמעות חדשה.

עבור אמי, דליה, האומנות היוותה מפלט במהלך ילדותה. כתלמידה הייתה חלשה בכל תחומי הלימוד, מחמאות תמיד קיבלה רק מהמורות לאומנות.  זה התחום היחידי בו חשה שהיא טובה ומספקת. לאחר התיכון היא למדה הוראת מלאכת יד ,אך הקמת המשפחה ,בגיל צעיר יחסית, והשליחות אליה נסענו בעקבות עבודתו של אבי, לדרום קוריאה וגואטמלה, שינו את מסלול חייה. במהלך השהות שלנו מעבר לים, אמי המשיכה ללמוד  והתעמקה במלאכת היד והאומנות המקומית. היא נהגה להסתובב בשווקים ולאסוף פרטי פולקלור וללמוד מנשות המקום כיצד לרקום, לתפור, להדפיס ועוד טכניקות שונות של יצירה מקומית.

ליקוט הידע והאומנות המקומית נמשך גם שחזרנו ארצה, ולקראת גיל 30 של אמי - היא פתחה את "בית הקש" – חנות בה מכרה את יצירותיה ונתנה במה ליצירות של אומנים נוספים. כילדה צעירה הייתי מצטרפת אליה לנסיעות השונות סביב עבודתה. בחופשים הייתי נוסעת עם אמי לשווקים בכל הארץ לקנות חומרים. בדים, סרטים, כריות ,ספות ,מנורות. אמי חיה ונשמה אומנות ויצירה. היא הייתה מאד מיוחדת ומצליחה בתחומה וכל הבית היה סביב האומנות והיצירה שלה. כמו כן, אני זוכרת את ההתרגשות סביב הצגת יצירותיה בגלריות שונות בתל אביב, ואת ההתעניינות בה  והכתבות שנעשו סביב עבודותיה השונות. פינת העבודה שלה הייתה מאחורי שולחן האוכל שלנו, והחנות הייתה בחצר ביתנו. אמי נהגה לקום לפנות בוקר בארבע, חמש בבוקר כדי ליצור. בסופי שבוע אחת לשבועיים סבתי הייתה מצטרפת למלאכה- מסבירה, מלמדת ונותנת יד במה שצריך.

 סבתי הדסה, אמו של אבי, גרה בשכנות אלינו. היא נהגה לסרוג במכונת סריגה. ובשעות הפנאי שלה בין הקריאה לבישול סרגה אפודות לתינוקות שנולדו ולילדים שגדלו ברשפון וברמת הגולן. זו הייתה תרפיה עבורה ודרכה להשיג הכנסה צדדית בנוסף להיותה מורה לאנגלית. אבל נראה כי יותר מהכל הייתה למלאכת הסריגה במכונה כוח ריפוי מדיטטיבי עבורה. תנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב שאפשרה למחשבותיה לעוף למחוזות רחוקים .

במשך השנים הנטייה שלי הייתה יותר לספורט ולתנועה, כאשר בחרתי ללמוד טיפול בהבעה ויצירה נמשכתי יותר לתחום התנועה, בו עסקתי רוב חיי. העיסוק ביצירה ובאומנות השימושית היה חבוי ונסתר ונגלה בפניי רק מאוחר יותר.

כאשר ילדתי את ביתי הבכורה, ניסיתי לתפור, ניגשתי למכונת התפירה של סבתי וגיליתי להפתעתי שאני יודעת לתפור. תפרתי כמה פריטים  ותחפושות וזנחתי את המלאכה. ( היה יותר פשוט היה לקנות בגדים).

כמתנה ליום הולדת 40 קיבלתי מספר תכשיטים. ואני שכמעט ולא עונדת תכשיטים , יש לי חואים באוזניים אך איני עונדת עגילים מעדיפה להיות טבעית, חשבתי שהגיע הזמן קצת להתקשט. קבלתי צמיד סרוג מחוטי שעווה ורציתי עוד... משהו בשילוב של החומר משך אותי. הצמיד היה כל-כך יקר אז חשבתי שאני  אוכל לעשות כזה. התחלתי להסתובב בחנויות הסדקית ולהיחשף לחומרים ו....בתוך כמה חודשים מצאתי עצמי מייצרת תכשיטים שחברות ונשים סביבי אהבו והזמינו ממני. חיברתי ושיחקתי בחומרים ויצרתי צמידים, שרשראות מחזיקי מפתחות והיד עוד נטויה. כל תכשיט וכל יצירה חיברה אותי אל שורשיי ואל מחוזות ילדותי ומשם בחרתי את השם לסטודיו שפתחתי בהמשך. "סטודיו לולה"-מקום להבעה ויצירה.

כדי ללמוד כיצד להכין את הצמיד מהחוטים, פניתי למי שהייתה המורה למלאכת יד שלי בילדותי והייתה חברה מאד טובה של אמי,יעל כהן, והיא נתנה לי יד וחיברה אותי למאגרי המידע שהיו עד אותו זמן נסתרים מעיניי. עולם שלם של יצירה התגלה בפניי במלוא הדרו.

כל ההתעסקות סביב היצירה  והחיבור לאומנות שימושית בחוטים חיבר אותי אל עברי וחיברה לאמי וסבתי האהובות. נזכרתי כיצד בילדותי הייתי מעבירה שעות בהכנת צמידים, עשינו מקרמה, סרגנו, תפרנו והתעסקנו בידיים, נגענו בחומר. שעות האומנות אותן לימדה יעל היו האהובות עליי ביותר- מלבד שיעורי הספורט.

כאשר הייתי בת 13,  משפחתי ואני עברנו תאונת דרכים קשה בה נהרגה אמי( אבי שהה באותה תקופה בשליחות בפנמה). כדי לשרוד את האסון שקרה לי הפעלתי את מנגנון ההדחקה וסגרתי את ליבי. הבנתי את זה מאוחר יותר רק כאשר אבי ניפטר 12 שנה מאוחר יותר, כאשר הייתי בת 25 מנגנון ההדחקה שסייע לי להמשיך בחיי כאשר הייתי ילדה, עיכב אותי ומנע ממני לבנות את חיי הבוגרים. החלטתי לטפך בעצמי.

בטיפול אליו הלכתי לאחר האובדן של אבי, התחלתי לאט לאט לפתוח את הפצעים והזיכרונות. הבנתי שיחד עם הזיכרונות הכואבים, הודחקו גם אהבות והזיכרונות הנעימים. ולאט לאט בתהליך ארוך של ריפוי שלוו מטפלים ומורים מאסכולות שונות למדתי להתחבר אל עצמי מחדש ולהתמודד עם הפרידות הטרגיות שעברתי בחיי.

 בתחילת הדרך התחברתי בעיקר לטיפולים שנגעו בעולם הרוח, שם היו האנשים היקרים לליבי. . במשך כשלוש שנים אצל אילנה בן דור למדתי , את שפת הרוח דרך טיפול בהשראה רוחנית, שם הבנתי שכשם שהנשמה אינה יכולה להתקיים ללא הגוף כך הרוח אינה יכולה להתקיים ללא החומר  עם הזמן הבנתי שכדי להתחבר למציאות עליי להתחבר גם אל החומר, אל האדמה ואל הקרקע.  היצירה והתנועה היוו את הגשר והקשר בין הרוח והחומר ונתנו משמעות חדשה בחיי וכיוונו אותי אל ייעודי.

 לקראת גיל 30 בסיועה של איילת לקט קינן- שהיא כיום מטפלת בתנועה, הכנתי סרט על הוריי. נסעתי למקום התאונה ולמקום שבו אבי ניפטר, נפגשתי עם חברים של הוריי ובעיקר התחלתי להיפגש עם עצמי. הרגשתי שפתחתי את תיבת הזיכרונות שלי ובסוף העבודה על הסרט הרגשתי שאני יכולה לסגור אותה ולהניח אותה בצד ולהתחיל לבנות את עתידי.

מאז פגשתי את שרוני ונולדו לנו 4 בנות. כל לידה כמו כל פרידה שעברתי, הביאה משהו חדש לחיי. במשך 10 שנים בניתי לי משפחה ועסקתי בטיפול בהבעה ויצירה, בעיקר בגיל הרך שתמיד התחברתי אליו, דרך התנועה המשחק.

 סבי וסבתי מצד אבי שגרנו בשכנות, לאט לאט הגיעו לסוף חייהם. תהליכי הפרידה מהם כבר היו פחות טרגיים ונתנו לי הזדמנות להתכונן לפרידה ולהשלים עמה. הם חיו אתנו חיים מלאים שהגיעו אל סופם אני קצת אחרי גיל 40 שלי. והם קצת אחרי גיל 90. הם מתו בשיבה טובה, בביתם, מוקפים באהבה, במשפחה וחברים. הם היו בהחלט מקור להשראה.

ההתעסקות עם היצירה החדשה בחיי והעבודה עם חוטים אפשרו לי פתח לעולם חדש, היא לימדה אותי לחבר את פיסות חיי שהתפזרו והתנפצו לכל עבר בתאונת הדרכים לפני 30 שנה, וסייעו לי לרקום את עתידי לצד משפחתי החדשה.

מאז שניפתח בחיי וחזר אליי העולם של האומנות השימושית הוא ממלא אותי ולוקח חלק משמעותי יותר בחיי. אני מוצאת באומנות השימושית מפלט ושקט לנשמה. עם הזמן הבנתי כי לכוח של היצירה יש משמעות רבה עבורי. הוא ממלא את חיי משמעות, מחבר אותי אל השורשים שלי ומסייע לי בצמיחה האישית והמקצועית. למדתי לשלב את סיפור חיי ולארוג אותו לתוך חיי בהווה. הבנתי שאני למעשה טווה חוטים בין העבר, ההווה והעתיד שלי.

אני מוצאת ביצירה ובאומנות השימושית משחק והתנסות בחומר שהאפשרויות בו הם אין סופיות. מהיצירה בחוטי שעווה עברתי ליצירה בחוטי טריקו ולסריגה. אני נמשכת בעיקר לעבודה עם חוטים, רצועות עור, סרטים ,בדים וטקסטיל בתוספת של חרוזים ואלמנטים נוספים. אני סקרנית ללמוד טכניקות נוספות ומרגישה שאין לזה סוף.

בקשה של חברה שאלמד את בנותיה להכין צמידים, פתחה ערוץ חדש של עשייה ונתינה שאפשרה לי להעביר  הלאה את הידע שצברתי במשך שנים. גיליתי שהזיכרון והידע עדיין קיימים בי, הגוף זוכר והנשמה יודעת את המלאכה. קבוצה קטנה שהתחברה הביאה  אחריה עוד ועוד קבוצות. במהלך החופשות מבית הספר מגיעות בנות ונערות ללמוד ולהתחבר אל היצירה דרך האומנות השימושית, דרך מלאכת היד. המרחב שלי הופך למקום קסום של יצירה. אני נהנית לראות את ההנאה והתחברות של הבנות ליצירה ולאומנות השימושית ויודעת שהידע שהם נחשפות אליו עכשיו ילווה אותן בשארית חייהם. זה ידע שעובר מדור לדור ויש לו כוח ריפוי עצום והוא נשאר לנצח.

על מנת לשמור על אתיקה מקצועית , ומפני שעבדתי בסביבה בה גרתי וגידלתי את ילדותיי מעולם לא קראתי לסדנאות אלו טיפול. הקפדתי להפריד בין תפקידי כמטפלת בהבעה ויצירה לבין סדנאות היצירה. יחד עם זאת קשה להוציא את המטפלת שבי, וקשה שלא להבחין בכוחה המרפא של האומנות והיצירה. מכיוון שאני עוסקת כבר למעלה מ10 שנים בטיפול ועיקר התמחותי הוא בעבודה קבוצתית עם ילדים, ניתן לראות בעבודתי השפעה רבה מעולם הטיפול.

 

האומנות והיצירה ככלי ריפוי: הפעולה היצירתית היא בעלת תכונות מרפאות. בעת הפעילות היצירתית, נמצא היוצר במרחב (מרחב ביניים, פוטנציאלי) המצוי בין העולם הפנימי הפנטזיונרי לבין המציאות הממשית. בתוך המרחב זה הוא מבטא תכנים נפשיים, קשיים, משאלות ,דילמות ובעצם הביטוי שלהם הם יורדים מהלב ,ומשתפרת יכולת העמידה האישית מול המציאות החיצונית, לא תמיד זה קורה באופן מודע.

בטיפול באומנות הדעה הרווחת היא כי אין מטרה להגיע לתוצרים אסתטיים הנמדדים על פי איכותם האמנותית. אך באומנות השימושית אנו מגיעים לתוצרים בהם ניתן להשתמש בחיי היום יום. יחד עם זאת הקשר עם המטפל, המורה וחברי הקבוצה מהותיים לתהליך הריפוי יותר מהתוצר עצמו.

טיפול באמנות מסייע ליכולת הריכוז, לספונטניות של יצירה ומשחק,  הוא מעלה את הדימוי העצמי, עוזר לפתח יכולת תכנון בשלבים, מסייע בקבלת גבולות, מאפשר פורקן מתחים, משכלל יכולת הבעה של תכנים פנימיים, מפתח המשגה של תכנים אלו, מפתח את הזיכרון, ועוד...היצירה והתוצר של מלאכת היד מספקים את כל אלו וממשיכים ללוות את היוצר בשימוש היום יומי כמו תזכורת מוחשית ליכולת ולהצלחה הקיימים בכל אחד.

מכיוון שאני באה מעולם המושגים של הטיפול בתנועה אני רואה כיצד הם באים לידי ביטוי בתוך היצירה ומלאכת היד. דרך התנועה ביצירה, ניתן ללמוד רבות על היוצרים.  המשתת]יפ מבטאים את עולם התוכן האישי שלהם וניתן ללמוד עליהם רבות. האומנות השימושית, כמו החיים,  מציבה אתגרים לא פשוטים ומחייבת התמודדות. כל אחד מתמודד עם קשיים באופן שונה אך ההצלחה והתגברות על המכשולים מספקת ומהנה. במהלך המפגש יש תנועה רבה ומעברים בין החלקים השונים של המרחב.אך גם  בין המלאכות השונות בין הקשרים של המשתתפים.  התנועה יכולה להיות פנימית או חיצונית , קטנה או גדולה. מהירה או איטית. כל עוד היא קיימת יש חיים.

סטודיו לולה, הוא מרחב להבעה ויצירה, המקום בו הוא נימצא היה בעברו לול ובהמשך היה סטודיו לעיצוב בגדים. הוא בנוי כחלל גדול המחולק למספר מרחבים שמזמינים למפגש עם חומרי יצירה שונים ומגוונים.

בסדנאות הקיץ המפגש מתחיל בשיחת הבוקר, שהיא מן בדיקת מדד הדופק, ומצב הרוח של המשתתפים.  בתחילת היום אנו יושבים בחלל הבנוי כמו סלון, עם ספות שטיח וכורסאות. חלל זה מאפשר התכנסות והתחברות ראשונית, יצירת קשר. זה הזמן בו ניבנה ה"סטינג" וחוקי החדר נקבעים. כאשר יש דברים שברצוני להדגיש לחדד או ללמד ,כשאני רוצה לחשוף האפשרויות ולעלות רעיונות והצעות לעבודה- זה הזמן.  יש פעמים שהמפגש תופס נפח וזמן ויש פעמים שהתשוקה לגשת למלאכת היד מקצרת את הסבלנות .

העבודה בסטודיו  מתנהלת  כסטודיו פתוח, שבו כל אחת בוחרת את היצירה שלה וניגשת לחומרים שמושכים אותה לחקירה ועשייה. כך שקיימת הרבה תנועה בתוך החלל. כל חומר וכל פינה מזמנים לעבודה שונה. ישנה משמעות לכל בחירה וכל בחירה נעשית ממניעים שונים. חלקם גלויים וחלקם נסתרים מהעין.

• פינת הסריגה הסלון לרוב הופך לפינת הסורגות והאורגות העובדות עם חוטי הטריקו. אינה מחייבת ישיבה סביב שולחן, והן בוחרות היכן לשבת בסלון בבית זהו החלק בו מתרכזים כולם למפגש. בתחילת היום , באמצע להפסקת אוכל ובסוף היום לסיכום ופרידה.

• על שולחן הצמידים והחרוזים, יש מגוון רחב של חוטים דקים וחרוזים מגוונים. וכן מתקנים שמקלים על הכנת הצמידים ועליהם קושרים את הצמידים. העבודה היא  בישיבה על כיסאות סביב שולחן.

• פינת אומנות פלסטית – ממוקמת בחלל נוסף שבמרכזו נימצא השולחן מבית ילדותי עליו אמי עבדה וסביבו מדפים מלאים בכל טוב. חומרים שונים ומגוונים. ניירות, צבעים, בדים, עצים, דבקים, חומרי מחזור, אריזות שונות וכו'.אפשר לשבת על כיסאות סביב השולחן אך לרוב הבנות עומדות סביבו.

 

במהלך היום אנו שמים מוזיקה לפי בחירת המשתתפות. יש כאלה שמנצלות את הזמן לתנועה, ורוקדות בין היצירה. יש בנות שמרגישות צורך לשחרר את הגוף ועושות הולה הופ . יש כאלו שיושבות כל היום באותה נקודה ויש את אלה שכל הזמן בתזוזה. לכל לסדנא יש את השירים שמלווים אותה , ובאופן ספונטי אחד השירים נבחר ונשמע שוב ושוב יום אחר יום. אחד הדברים במהותיים הוא תחושת החופש לבחור, מה עושים וכיצד מעבירים את היום . כל עוד לא פוגעים בסביבה ובחברה.

בסוף היום ,לקראת הפרידה, לאחר כ-3 שעות של יצירה אנו מתרכזים שוב בסלון, זה הזמן לסכם את היום. מי שרוצה מראה את התוצרים שלה  לשאר בנות הקבוצה. יש כאלו שבוחרות לרקוד או להופיע בפני הקבוצה. כל אחת נפרדת בדרכה ובוחרת כיצד להביא עצמה לפני הקבוצה ( אם בכלל).

מרחב הזמן: הקבוצות והסדנאות הינן פתוחות ומגוונות. ניתן להגיע לסדנאות של יום אחד או לרצף של ימים או שבועות. סוג מלאכת היד והעבודה היצירתית מושפע מהזמן שמתאפר לכל אחת .יש בנות שמראש מגיעות ליום או יומיים  אר\חרות נרשמו מראש לזמן ארוך יותר, ויש א\כאלה שמותחות אותו מעבר עוד ועוד. לעיתים ההשתתפות היא חד פעמית, כמה חוזרות שנה אחרי שנה או בכל הזדמנות שנקרית להן, מפני שהן לא שבעות מהמפגש עם היצירה ועם הקבוצה.  

 רוב המלאכות והיצירות מצריכות זמן וסבלנות. מעט מאד עבודות ניתן לסיים ברגע. ישנם עבודות שנמתחות על פניי כמה ימים ויש שדורשות כמה שעות. הטמפרמנט השונה  של הבנות משפיע על בחירת צורת העבודה ומאפשר התנסויות חדשות. הזמן המוקצב לכל אחת משפיע על הבחירות שלהן או שהבחירה משפיעה על הזמן. כל אחת עובדת בקצב שלה. יש תחושה של מעבר לזמן. כשעוסקים ביצירה הזמן חולף מהר מאד, יש איזה תחושה של איבוד הזמן והעצמי בתוך היצירה. 

חוטים מקשרים- כוחם של החוטים ביצירת קשרים חברתיים: החוטים המחברים בין המשתתפים ומבטאים קשר וחברות. חלקם גלויים וצבעוניים וחלקם שקופים ונסתרים. החוטים מחברים אל המחשבות, הזיכרונות  והרגשות האישיים והקדומים והעמוקים הנמצאים במודע ובלא מודע, ומאפשרים להיוודע אל הסיפור האישי ואל המסורת המשפחתית. החוטים  הופכים להיות כלי משמעותי המאפשר יצירת קשרים אישים ובין אישיים המחזקים את התקשורת המילולית ובלתי מילולית.

בסטודיו ישנם מספר צורות עבודה עם חוטים- כמו סריגה, רקמה, תפירה, שזירה ,הכנת צמידים, מקרמה ועוד. כל חוט מזמין ליצירה שונה. עם כל חוט עובדים באופן שונה אך הבסיס לכל עבודה הוא הקשר. כל אחת בוחרת את סוג העבודה שמתאים לה ומדבר אליה, ונראה כי במהלך העבודה עם החוטים, כל אחת בוחנת את הקשרים הפנימיים והחיצוניים שלהגם אם באופן לא מודע. הישיבה המשותפת יוצרת חיבור בין המשתתפים ונוצרת רשת של קשרים. דרך העשייה ובחירת החומרים המשתתפים מחפשים ובודקים את הקשר שלהם לאחר. דרך הבחירה הקונקרטית של בחירת הצבע, החומר, הצורה מתחיל הגילוי במה אני דומה ובמה אני שונה. כך הם מגדירים מהם הדברים שהם אוהבים או שונאים ומגלים תחומי עניין משותפים.

"צמידי החברות": הינם צמידים מבטאים קשר והן ביטוי וחברות בין אנשים. ברבה פעמים המשתתפות בוחרות להכין את הצמיד כמתנה לחבר או אדם קרוב. זוהי דרך לשמור על קשר ותזכורת למי שעונד אותה על קיומו של אדם זה בחייו. בנות רבות מכינות את הצמידים והתכשיטים לאמא או אבא או לאחים/אחיות או אנשים קרובים שאיתם הם בקשר. לא סתם תכשיטים מקבלים ערך סנטימנטלי רגשי הרבה יותר מערכם החומרי. לעיתים יושבות שתי בנות ורוצות לעשות "צמיד חברות" שיבטא את הקרבה ביניהם. הן בוחרות יחד את הצבעים ואת האלמנטים שיוסיפו לצמיד אך גם כאשר הבחירה היא באותם חומרים, העבודות אינם יוצאות זהות. נראה כי כל אחת תופסת שונה את הקשר והעוצמה והמגע שכל אחת משקיעה בקשרים משפיעה על התוצאה. ניתן ללמוד רבות על טיב היחסים והקשרים של אדם דרך הקשרים שהוא יוצר בחומר .

כאשר יושבות מספר בנות יחד סביב אותה יצירה כל אחת בוחרת את הצבעים שהיא אוהבת ואת האלמנטים שמדברים אליה. בחירת הסימבולים השונים מוסיפה משמעות ויוצרת עניין בעבודה וזה מאפשר להן להביא עצמן לתוך היצירה ולבטא את עצמן וכך גם כאשר כולן עושות צמיד או תיק או שטיח כל עבודה יוצאת שונה ומעניינת והיא ביטוי של עולם מלא המאפיין כל אחת. במלאכת יד אין שתי יצירות זהות, כפי שאין שני בני אדם זהים. דרך המפגשים שנוצרים סביב היצירה המשותפת מתחזקים הקשרים לעיתים, אלו קשרים קיימים שמתחזקים ולעיתים נרקמים קשרים חדשים.

הסריגה היא אומנות ותיקה שהופכת חוט ליריעה. בעבר זה היה מקצוע גברי, אך עם הפיכתו לאומנות שימושית הנשים החלו לסרוג יותר ולהפוך את החוטים לאביזרים המשמשים אותן בחיי היום-יום. כמו שמיכות, כובעים, גרביים, סוודרים וכו'. למלאכת הסריגה משתמשים במגוון של חוטים וטיבם – מחוטים  דקים מאד ועד חבלים עבים במיוחד- משפיע על התוצאה. בשנים האחרונות מאד מקובל לסרוג מחוטי טריקו ,דבר שהפך ללהיט והחדיר את חדוות הסריגה גם לדור הצעיר.  

סריגה מאיטה את קצב החיים המודרני והמהיר. היא הופכת למדיטציה ולהתבוננות, וכלי יעיל לשיפור החיים. הקצב הריתמי החוזר על עצמו גורם להרפיה ולוויסות רגשי ומסייע בהפחת חרדה. הסריגה משפרת מיומנויות כמו תכנון הגדרת מטרות, סבלנות, התמודדות על כישלונות והצלחות, ולקיחת סיכונים ( חמוטל ארבל 2014)

התוצר הסופי גורם לתחושת סיפוק רבה  וחווית ההצלחה מסייעת בבניית הערך העצמי ומחזקת את הביטחון.

בסדנאות שלי אני נוטה ללמד את הבנות הבוגרות יותר, בנות 10 ומעלה את מלאכת הסריגה כיוון שיש להן יותר סבלנות ואורח רוח ללמוד ויכולת להתמודד מול תסכול. אך ישנן בנות צעירות שאינן מוותרות ומוכנות להשקיע הרבה אנרגיה וזמן בלמידה. בתחילת הדרך הלמידה  כוללת הרבה תרגול ופרימה של לולאות ושרשראות. יש כאלו שיושבות מס שעות עד שהן תופסות את העיקרון ומצליחות. חוויית ההצלחה היא עוצמתית מאד התנועתיות שחוזרת על עצמה מאד מרגיעה ומדיטטיבי, כשהן מצליחות לסרוג לולאות, שיוצרות שרשראות, ומרכיבות יריעות שהופכות לתיק, פוף או שטיח, הסיפוק  גדול מאוד. כמו בכל תהליך למידה בחיים, יש רגע קסום בו הגוף תופס את התנועה ואז מפנים את המלאכה. לימוד הסריגה כרוך בהרבה תסכול ומצריך הרבה סבלנות. הן מסתכלות לא מעט. לצדדים ומשוות אבל גם נהנות ללמד אחת את השנייה ולעזור. ברגע שהתנועה נלמדה קל יותר לשכלל את אותה וללמוד טכניקות סריגה נוספות. מלאכת הסריגה לא מתאימה לכל אחד ולא כולם נהנים ממנה. אך מי שנתפסת אליה לרוב מתקשה לעזוב ולעשות משהו אחר ומוצאת שוב ושוב אתגרי סריגה חדשים.  

התנועה ביצירה: ברוב מלאכות היד, כמו סריגה, תפירה, מקרמה והכנת צמידים העיקרון והתנועה פשוטים יחסית. ברגע שמבינים את צורת העבודה, כל שנותר הוא לחזור על הפעולה שוב ושוב. המחזוריות הזו גורמת להפנמה של התנועה וקיבועה בתוך הזיכרון התנועתי של הגוף. כמובן שניתן לפתח את המלאכה ולהוסיף אלמנטים שיהפכו את היצירה למעניינת ומיוחדת יותר, אך לרוב זו אותה תנועה או קשר שחוזרים על עצמם נותנים את האפקט והמשמעות ליצירה. קצב העבודה שונה מאחת לשנייה, העוצמה והכוח שהן מפעילות בעבודה בא לידי ביטוי בעוצמת הקשר וחוזקו.כששם שאלמנטים אלו מבדילים אותנו אחד מהשני כך גם הם יוצרים את השוני בעבודות המלאכה.

אלו שמתקשים לשמור על קשב וריכוז יעברו מדבר לדבר ומהתנסות אחת לשנייה. אך ברגע שיצליחו לתפוס את העיקרון של מלאכת היד ואת התנועה שחוזרת על עצמה, יצליחו למצוא שקט ושלווה. מעניין לראות כיצד כשדעתם מוסחת בקלות וערניים לכל הנעשה סביבם, נוטים לדלג על פעולות במהלך היצירה ,נוצר להם חור ברצף החשיבה כמו שמדלגים על עין בסריגה. אך ברגע בו הם מצליחים לשמור על הריכוז ועל אחידות התנועה ניתן לראות שיפור מדהים ביצירה, והסיפוק והתגמול עצומים. ברגע שלומדים את התנועה של מלאכת היד היא מוטבעת בזיכרון הגופני, החזרה על אותה תנועה מקבעת ומשמרת אותה. כשם שלא שוכחים לרכב על אופניים כך  לא באמת שוכחים את מלאכת היד ותמיד ניתן לשלוף אותה מהזיכרון ולחזור אליה.

מגוון העבודות מאפשר לכל אחד למצוא את עצמו, ולהתחבר לחומר או לצורת עבודה שאיתם הוא מרגיש יותר בנוח. המגוון הגדול מאפשר לכל אחד למצוא את מקומו. חלק תמיד יחזרו למוכר ולנוח ובכל פעם יעמיקו וישכללו את היצירה. אחרים יבקשו לטעום וללמוד כל דבר אפשרי וירצן להתנסות במגוון של חומרים ויצירות. לעיתים הם יבחרו ביצירה לפי המשתתפים שעוסקים בה ולא לפי החומר, או להיפך- הם בוחרים  ויש את החומר ומתחברים למי שבחר גם כן באותו חומר. העבודה עם החוטים מחברת בין הגוף והנפש ובין גוף לגוף. היא יוצרת חיבורים פנימיים וחיצוניים והקשרים מגוונים ומעניינים עם העצמי ועם הסביבה.

כוחה של הקבוצה- זכרון השבט : במאמרה "פיסול ומסיכה ואומנות (2006) מתארת אילנה גרף כיצד  האומן האפריקאי יוצר אומנות מוחשית למושגים מופשטים, כמו כוח, שלווה, ומוות. במרכז האומנות נימצא "כוח החיות" וכל הפעולות והמחשבות סובבות סביבו. ולכן אומנות שחובקת בתוכה את ההתלבטויות האישיות של האומן והיא פרי מסורת שבטית עתיקה,ויש לה משמעות דתית מאגית עמוקה.

נראה כי מלאכת היד היא סוג של אומנות שבטית. היא עוברת מדור לדור, בעיקר דרך נשות השבט. היא מחברת בין אנשים שעוסקים בה יחד, הישיבה יחד מאפשרת שיח עלהתמודדויות ולבטים הקיימים בחייהם, עיבוד תכנים ומציאת פתרונות. כך העיסוק הקבוצתי במלאכה מחברת את חברות הקבוצה אל שורשיהן העמוקים והנסתרים ויוצרת קשרים חדשים ומפתיעים. בעבר היו מייצרים חומרים אלו מהטבע ולכן עבודות אלו מחברות את היוצרות אל האדמה ואל השורשיות. החומרים הם פשוטים ונגישים, ניתן להשיגם כמעט בכל מקום.

לקבוצה יש כוח עצום המשפיע על היצירה, והיא מאפשרת למידה ושיפור של מיומנויות חברתיות. הבנות בסדנאות נמצאות בתווך גילאים שונה רובן מגיל 8 ומעלה אך לעיתים גם צעירות יותר. כיוון שאני  מקיימת את הסדנאות בחופש , הבנות שלי מצטרפות לסדנאות, וכך האלמנט המשפחתי מועבר באופן מובהק. כל אחת לפי גילה ואופייה מוצאת את מקומה ומביאה עצמה לידי ביטוי. למרות פערי הגיל יש מכנה משותף לכל הבנות בסטודיו- כולן אוהבות יצירה.

 בכל פינת עבודה בסטודיו יש מבוגר אחראי שמכיר קצת יותר את המלאכה. המדריכות אינן מטפלות. כל אחת נמצאת לפרק זמן שונה, משפיעה ותורמת מהכישרון ומהייחודיות שלה. מאוד מעניין לראות את הקשרים והחיבורים שנעשים דרך היצירה. להקשיב לשיחות שמתנהלות במהלכה ולראות את הקסם שהיא מביאה לחיים. יש בנות שפונות ומבקשות עזרה ויש את אלו שצופות מהצד וכך לומדות כיצד לעבוד. חלק מהבנות זקוקות לחיזוקים והרבה תמיכה ועידוד כדי להתקדם ואחרות שבטוחות בעצמן עובדות באופן עצמאי. המשותף לכולן הוא שהן נהנות שרואים אותן ואת היצירה שלהן.

בעבודה קבוצתית,  העיסוק במלאכות יד מגוונות מאפשרות התנסויות שונות ולימוד של תפקידים שונים. לצידה מתקיימת הרבה למידה חברתית. בנות שכבר למדו את המלאכה  מלמדות ומסבירות אחת לשנייה את הטכניקה. מפרגנות אחת לשנייה ,  ותומכות זו בזו. האווירה לרוב נעימה מאד ונדיר שיש חיכוכים ומריבות. הטכניקות של מלאכת היד מאפשרות גם התכנסות פנימה ועבודה עצמאית, אך גם עשייה משותפת. יש בנות שמחפשות עבודה משותפת וכאלה שמעדיפות לבד. הסטודיו נותן מרחב לגוף ולנשמה ,ושומר על מתח עדין בין יחד ולחוד ,תלות ועצמאות.                            

 

כוחה של מלאכת היד הופך להיות ככוחה של מדורת השבט היא מאחדת ומחברת בין חברי הקבוצה, מוסיפה אור ומחממת את הלב. אני מקווה שהמרחב שיצרתי ימשיך להיות מקום בו נשים ואנשים, גדולים וקטנים  בכל גיל , ימצאו פינה חמה שבה יקשרו קשרים עם עצמם ועם אחרים.

 

 

מאמרים ומקורות:

1. מריין ליבמן, תש"ן, תרפיה באומנות לקבוצות, משחקים תאוריה תרגילי הפעלה, הוצאת אח.

2. ד.ו.ויניקוט,1971, משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.

3. ארווין יאלום עם מולין לשץ',2005, טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה, הוצאת כנרת ,מאגנס.

4. אילנה גרף,2016, פיסול ומסיכה/אומנות אפריקאית שבטית. אמגו מגזין מאמרים- כתב עת בנושאי תרבות ותוכן.

5. חמוטל ארבל,2014,שלומי קשור בחוט אל שלומך - החוט ומשמעויותיו בטיפול באומנות,פסיכולגיה עיברית.