סטודיו לולה

צמידים של תקווה "- כשהייתי בת 40 ארגנתי לעצמי מסיבת יוםהולדת. לחגוג את החיים. קבלתי הרבה מתנות וצמיד מיוחד שרציתי ללמוד לעשות כמותו. הלכתי לחברה של אימי ,יעל כהן שהיתה המורה למלאכה שלי ביסודי, ויחד ניסינו לראות כיצד סורגים צמיד כזה. לקח זמן עד שהבנתי בדיוק איך סורגים כזה צמיד אבל בינתיים ניפתח לי מחדש עולם שלם של יצירה. חזרתי לשיעורי מלאכת היד שביסודי שהיו האהובים עליי במיוחד.(יחד עם ספורט). אבל בעיקר התחברתי לכישורי מלאכת היד שהועברו לי דרך אימי וסבתי לולה ועליהם גדלתי. כל הדברים שכל כך אהבתי לעשות בילדותי חזרו להיות לי זמינים. עולם שלם שהדחקתי הרבה שנים ולא נגעתי בו ושכחתי מקיומו. סבתי לולה למדה אומנות בבוזאר בצרפת וציירה תכשיטים בזמן המלחמה , כשאימי פתחה את חנות "בית הקש" בה מכרה את עבודות היצירה שלה , סבתא לולה היתה מגיעה לעזור לה במלאכת התפירה. ואני הסתובבתי ליד. ומבלי להבין ספגתי לתוכי את האומנות והיצירה. יום אחד לפני כ7 שנים חברה באה לראות את הצמידים שהכנתי והציעה שאלמד את בתה וחברותיה להכין צמידים. וכך בשבועות 2012 פתחתי את הסדנא הראשונהבסטודיו לולה. כשהגיע החופש הגדול חברה אחרת שאלה,"למה שלא תעשי קייטנה?" בחופש הגיעה הקבוצה הראשונה שכל אחת הביאה עוד חברה וכך לאט לאט הצטרפו עוד ועוד בנות ויחד למדנו,יצרנו ,רקדנו והעברנו את ימי הקיץ. למדתי לסרוג ,הכנו מקרמה, חזרתי להכנת צמידים שהכנתי הרבה בילדותי ופיתחתי כישורים חדשים של מלאכת היד. במלחמת צוק איתן, בין הזעקה להזעקה העברנו את הזמן ביצירה. וזה היה חופש משמעותי במיוחד. הערך הגדול של היצירה התגלה כתרפוטי ומחבר. הישיבה יחד לעשייה יצירתית פתחה שיח אחר ותומך. הילדות ישבו יחד וסרגו, מיינו חרוזים,שרו רקדו , היינו בעולם של חוויה ויצירה אחרת. כשמסביב היתה מלחמה. 5 שנים הסטודיו היה פתוח בחופשים. לימדתי את מלאכת היד של פעם. עשיתי ימי הולדת, חוגים וסדנאות לאמהות ובנות בעיקר נהנתי מהביחד. שנה אחרי שעזבנו את רשפון החלטתי לסגור את המקום. ארזתי את כל החומרים והדברים שנישארו בתקווה שעוד אמצא מקום וחשק להמשיך ולייצור. המשכתי רק לטפל בהבעה ויצירה ולהדריך הורים ומטפלים.ולהתמקצע בתחום כטיפול הרגשי. עד שהקורונה הגיעה ועצרה הכל. אחרי תקופה לא קצרה בבית הוצאתי את ארגז החרוזים ויחד עם בנותיי חזרנו ליצירת הצמידים . שעות של הנאה וצלילה לעולם של נוכחות אחרת. ליצירה כוח של ריפוי ואיחוי והנאה . בין לבין אני רוקמת לי תוכניות לעתיד וחושבת על יצירת מרחב של מיפגש ויצירה לנשים ,ולנערות וגעגועים למיפגשים חברתיים גדולים יותר. אני עוד לא יודעת מתי,איך ואיפה ,אבל יודעת שליצירה המשותפת יש ערך כל כך גדול. הקורונה שהביאה אותנו לבידוד חברתי תצטרך ללמד אותנו שוב מחדש איך להיות ביחד. אני אוהבת ומאמינה מאד בכוחה של הקבוצה ומחכה לימים שנוכל לשבת יחד ולייצור ,לגעת ולדבר על מה שהיה . בינתיים אני ממשיכה להכין צמידים שיהיה לי למתנות לחברות. וחולמת על הדבר הבא שייצא לאור ויחזיר לי את חדוות העשייה .