סיבת המוות

סיבת המוות ....

חודש יוני כל שנה מורכב עבורי,זהו חודש סיום שנת הלימודים שחופן בתוכו את ההזכרות לרוב בני משפחתי שהלכו לעולמם.

אמי - הלכה בטרם עת בגיל 37 מתאונת דרכים.

אבי - נפטר בטרם עת מדום לב בגיל 51 לאחר ,שעבר גידול בראשו (3 שנים קודם לכן.)

סבי אריה נפטר בשיבה בגיל 93 .

סבתי הדסה נפטרה בשיבה טובה בגיל 93.

מכירה מקרוב את ההתמודדות עם המוות כבר 35 שנה. השנים עושות את שלן, זה כבר פחות דחוס ופחות מטלטל , וגם פחות עצוב.

אבל כל שנה סביב תאריכי הפטירה הימים מורכבים עבורי. לבית הקברות אנחנו כבר כמעט ולא הולכים. המצבה שלהם נימצאת אצלינו בלב ובגוף ובמחשבות.

בכל זאת כל שנה ניפגשים המשפחה הקרובה לעלות את זכרם דרך המאכלים,זיכרונות והדורות הבאים.

כל סוף של דבר מעלה את ההתמודדות עם סופם של החיים ומעלה את השאלה כיצד ממשיכים לחיות.

למזלי קבלתי ולמדתי הרבה כלים כיצד להתגבר ולהתחזק מכל משבר ומכל אסון.

למדתי שהחיים ממשיכים בצל המוות.

נולדתי אופטימית ולמדתי להיסתכל על הדברים החיוביים בכל סיטואציה.

כשסבי אושפז בבית חולים, קצת לפני מותו, אחותו בת ה97 שאלה אותי בתחינה שאסביר לה בדיוק מה היה לו,מה גרם לו להגיע לבית חולים,כאילו אם אתן לה תשובה ברורה,זה ייקל עלייה את הפרידה והיא תוכל להבין ולקבל את הסוף.

לשימחתי גם סבי וגם סבתי הלכו לעולמם בביתם, מוקפים במישפחה שהקימו ובאוהוביהם שבאו להיפרד .

מכל הפרידות למדתי שכשמצלחים להיפרד כמו שצריך,יותר קל להמשיך.

סוף ופרידה אינם קלים ,הם חופנים בתוכם עצב וכאב גדול.והם חלק קטן מכל מנעד הרגשות,שצריך ללמוד לחיות איתם.

עידן הקורונה הביא את השאלה וההתמודדות עם הסוף באופן שלא פוסח על אף אחד,

השאלה הגדולה היא איך חיים עם הידיעה שבסוף נמות. (אנחנו או יקירנו.)

הניסיון שלי לימד אותי שהחיים יותר חזקים מהכל, וצריך למצוא את הכוחות והדברים החיוביים ומשמחים שבתוכינו על מנת שנוכל להתמודד ברגעים הקשים שבאים לפיתחנו.

השבוע כשבאתי להתחיל תהליכי פרידה בעבודה שממנה יצאתי לחל"ת ועדיין לא שבתי,הבנתי ששנת 2020 מתה בטרם עת - סיבת המוות קורונה!

בימים אלו מצאו שם והגדרה חדשה לסיבת המוות.

ועכשיו נראה שכולם מתמודדים עם האובדן החרדה וחוסר הוודאות שהקורונה הביאה .

התמודדות הזו היא קשה מנשוא, מכל עבר ניראים אנשים שבורים ומפורקים.

זה לא פשוט למצוא את הכוחות להמשיך ולצמוח מחדש אחרי המשבר. זה קשה עוד יותר כשיש אינטרסים להשאיר אותנו בחושך.והכוחות בחוץ מאד מחלישים.

אבל זה אפשרי

זה תהליך,

זה לא קורה ביום אחד.

זה מתחיל בצעדים קטנים,

בקבלה ,

בהסכמה להיפרד מהישן .

לאט לאט ללמוד ללכת מחדש .

לאסוף את השברים

לחבר מחדש

לסדר ולארגן

למצוא עיניין חדש

שמחה חדשה

ובעיקר להיסתכל פנימה

ולהודות על מה שקיים.

מתוך אמונה שיהיה בסדר.

על כל דבר אפשר להיסתכל מכמה כיוונים.

אם כל אחד יסתכל פנימה ולא ניתן למיספרים לבלבל אותנו, ניראה לי שיהיה יותר קל להתמודד.